הריון ולידה

לגלות את היופי שבבריאה...

תקופת ההריון הינה עת בו חיים חדשים נרקמים בתוכינו אך נסתרים מעינינו. חודשי ההריון הארוכים נותנים לנו את ההזדמנות להתחבר לעובר המתפתח בתוכנו וכן להתבונן בסוגיות הקשורות לחיינו בכלל שאינן מצטמצמות להריון בלבד:

• בעולם בו אנו כל כך רגילים להיות בשליטה, איך אנו מתמודדים עם הנסתר והלא נודע הדורשים מאיתנו להרפות ולהאמין?
• מה פשר הכאב והמאמץ הכרוכים ביצירה ובלידה? איך אוכל להתכונן ללידה?
• לכל אחד ואחת מאיתנו יש נשמה המלווה אותו עוד מהיותו ברחם ולאט לאט נחשפת ומתגלה בעולם. כיצד מודעות זו משפיעה על חוויית ההריון וההורות שלי?

חבלי לידה

כשאנו חושבים על לידה, אחת המחשבות הראשונות שעולות היא הכאב הכרוך בתהליך. ואכן, שאלה כבדת משקל היא - מדוע הבאת ילד לעולם כרוכה בכאב כה עצום? השאלה לוקחת אותנו חזרה לחוה בגן עדן, שם התעוררה השאלה לראשונה. לאחר שחוה נתנה לאדם לטעום מעץ הדעת, ה' אומר לה:

הרבה ארבה עצבונך והרנך; בעצב תלדי בנים. ואל אישך תשוקתך, והוא ימשל בך. (בראשית ג:טז)

מה היחס בין מעשה חוה לבין תגובת ה'? כיצד חבלי לידה מהווים תגובה נאותה לנתינת הפרי לאדם?

בכדי לענות על השאלה הזו, הבה נחשוב על עולמו של גן עדן לפני חטא חוה. לפני שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת, מציאות של אי-ציות לרצון ה' לא היתה קיימת בעולם. עולמו של גן עדן לפני החטא היה עולם מחוסר אפשרות אמיתית של רע.  כתוצאה מכך, הוא היה עולם מחוסר בחירה, אתגר או מאמץ. מאחר שגדילה אמיתית ויצירה עצמית מתאפשרים רק על-ידי בחירה מודעת של האדם, עולם שאין בו חטא פירושו עולם שאין בו גדילה.

בעת שחוה קטפה מן העץ האסור, היא הביעה את ייחודיותה ואת חוסר תלותה בה'. מעשה חוה מעיד על תשוקה לעולם של בריאה. רק כאשר ההחלטות אינן ברורות, כאשר אורח החיים הינו מעורפל ומאמץ אמיתי נדרש כדי לברר את עצמנו לעצמנו, אז מתאפשרת בריאה. אז — על-ידי מאמץ — ניתנת לאדם היכולת ליצור את המציאות הפנימית שלו והמציאות שמסביבו גם יחד. 

מצד אחד, מעשה חוה מוצג כחטא, כלומר כהתרחקות מה'. אך מצד שני, סיפור הבריאה נותן את התחושה כי החטא היה תכנון א-להי, ה' רצה עולם בו אנו נבחר, נתמודד עם אתגרים, ותוך מאמץ תמידי, ניצור את עצמנו.

תקוה פרימר-קנסקי, בספרה Motherprayer, מבטאת רעיון זו במילים כה יפות:

הצהרתו של א-להים בבראשית פרק ג' מתארת את טבעם של חיים אנושיים ואינה מבטאת עונש שלו כלפי בני האדם. בכך שבני האדם אכלו מעץ הדעת הם עזבו את עולם הפשטות של בעלי החיים ונכנסו בשערי העולם הסוער של חכמה ותרבות. הם נעשו בני אדם בעצם .
אך יש מחיר לשלם. לא ניתן לחיות בתוך העולם התרבותי, על כל דרישותיו, ללא מאמץ משמעותי, ויצורים תרבותיים אינם יכולים להיווצר מבלי מאמץ אינטנסיבי שכזה. הסתכלות זו מרוממת את הכאב שבלידת אדם.

כאשר אשה עמלה לברוא חיים, היא ממשיכה את חזון חוה. היא, "אם כל חי", מביעה באופן הכי עמוק כי בריאה אמיתית נוצרת אך ורק על-ידי מאמץ ואף על-ידי כאב, וכיוון שבריאה היא מעשה כה יקר, ראוי לה כל הכאב הכרוך בה.

באופן דומה, בכל פעם בו אנו בוחרים בחירה משמעותית בחיינו או עושים מעשה מודע, אנו מבטאים אמירה זו בדבר ערך הבריאה. כאשר אנו עמלים לברוא את הבריאות הקטנות שלנו בעולם, כגון הפנמה של רעיון מסוים או מאמץ להתגבר על תכונת אופי שלילית, אנו מתקדמים אל עבר עצמיות גדולה יותר שלנו המאפשרת לכל אחד ואחת מאיתנו למצוא את מקומו בתוך רקמת החיים האנושית.